נטילת ידיים

הל' נטילת ידיים ודברים הנוגעים לסעודה

• במי ים מלוחים מותר רק להטביל את הידיים (ואין צריך לנגב אא"כ נפשו קצה) אבל לא ליטול עם כלי. ובנוסח הברכה לדעת המ"ב יברך על טבילת ידים[1]. ובכינרת שהמים מתוקים, לשיטת המחבר מברך על נטילת ידים, ולרמ"א על טבילת ידים, ופסק המ"ב כהמחבר.

ב. מותר גם לטבול ידיים במעיינות הנובעים מהאדמה, ויש בהם מ' סאה[2], אולם נחלים ונהרות [כגון הירדן והנחלים שלצידם] שהמים שבהם אינם מרוכזים ועומדים במקום אחד, אלא נזחלים ומתפשטים לעוד מקומות, אין לטבול בהם את ידיו[3], אלא  ישאב מים בכלי ויטול בכלי כרגיל, וכן סתם מים שאובים מכונסים כבריכה וכדו' [שאינה ממי מעין נחל או גשמים] אפילו שיש בהם מ' סאה העיקר להלכה שא"א להטביל בהם[4].

ג. ליטול מבקבוק נחלקו המג"א והט"ז כששופך ברצף בלא להפסיק, והמ"ב הכריע שהעיקר כהט"ז שמותר.

ד. כידוע נחלקו הפוסקים האם מותר ליטול ידיים בכלי חד פעמי, ובשעת הדחק אפשר להקל. כלים זרוקים הנמצאים בדרכים בד"כ יש בהם פגימות, ולכן מהראוי לקחת מראש כלי קטן שיש בו שיעור.

ה. אין לו מים בדרך ורוצה לאכול לחם, מבואר בביאור הלכה שרק בצורך גדול מאוד הותר לאכול בלא נטילת ידיים. וכל זה רק אם במרחק של ד' מילים לפניו (72 דק' נסיעה או הליכה, ולאחוריו השיעור מיל – 18 דק') אין מים, ואז הותר לכרוך את ידיו בכיסוי (ולא את הלחם עצמו).

ו. ליטול ידיו בשתיה ממותקת שלקח עמו, מבואר במ"ב שמותר רק בשעת הדחק. ועדיף להשתמש במשקאות שקופים שלא נשתנה צבעם.

[1] גם לדעת המחבר שהמ"ב פוסק כמותו שבמים ראויים לנטילה וטבל בהם מברך על נטילת ידיים, אינם ראויים שאני, ולדעת החזו"א לעולם מברך על נטילת ידיים.

[2] בשעת הדחק יכול להטביל במי מעיינות [או גשמים] המרוכזים גם כשיש בהם רק מים בכמות המכסה את שתי ידיו [אם הם במצב הראוי לשתית כלב (ק"ס סקל"ד)] וכשיזדמנו לו מים יטול שוב ידיו בלי ברכה, כמבואר בביה"ל ד"ה ויש וד"ה ולהראב"ד.

[3] מאחר שיש מקומות ואופנים שיתכן שמעורבים בהם מים שמקורם ממי גשמים שלא מועיל בהם זחילה, ובאיזה רמה נחשב כבר לזחילה הפוסלת נחלקו הפוסקים. וכ"ש שאין לטבול בהם כלים.

[4] אלא א"כ המים מגיעים לבריכה בצורה שנזחלים לתוכה ע"ג הריצפה וכדו' תחלה ומשם נשפכים לתוכה [מדין שאובין שהמשיכוהו].