שביל הגיתות- שביל היין
שביל חדש נחנך ביום שישי הקרוב בגן לאומי עבדת שבנגב. הוא נקרא "שביל הגיתות", המעלה על נס את אחד מנפלאות החקלאות המדברית שהחלה כבר מלפני 2500 שנה והיא יצירת יין בתנאים כמעט בלתי אפשריים. השביל עובר בארבע גיתות שנמצאו, שופצו ושומרו בעבדת – אחת מערי הנבטים החשובות על דרך הבשמים העתיקה.
לאחרונה הסתיים שימור הגת הדרומית ואולי היפה מכולן, ששימשה את מתיישבי העיר הרומיים, ופעל אף לתוך תחילת התקופה המוסלמית לייצור יין תעשייתי שנשלח לאירופה. "קורה פה משהו שהוא לא פחות מנס", אומר ליאור שווימר, ארכיאולוג מחוז דרום ברשות הטבע והגנים, שאחראי על השביל החדש ואף חפר ושימר כמה מהגיתות בעבדת: "מדובר בחקלאות מפותחת מבערך שנת 300 עד 800 לספירה, והאזור הזה הופך מוקד לייצור יין".
כבר בעבר הגיעו לעבדת הרבה מאוד תיירים כחלק מדרך הבשמים שעברה כאן. ובעצם תיירים אלו היוו הלכה למעשה מה שנקרא היום תיירות יין. היו סוחרים שהעבירו חביות יין ומוצרים חקלאיים מהאזור לכל אזור אירופה ודרום-מזרח הלבנט. מה שיצר תופעה שאנשי מחוז "שמפיין" הצרפתיים התענגו על היין הארץ ישראלי.
תושבי הר הנגב הביזנטים שתלו ונטעו כ-11 אלף דונמים של שטחים מעובדים, בעיקר של חיטה, ענבים וזיתים. ד"ר שחר שילה, ראש החוג ללימודי תיירות במכללה האקדמית אשקלון ומי שניהל עד לאחרונה את תיירות הר הנגב בשנים האחרונות, זיהה בהפקת היין את אחד משלושת אבות המזון של העת הקדומה: דגן, תירוש ויצהר הנזכרים בספר דברים.
"החיטה, הגפן והזית היו שלושת גידולי היסוד של חקלאות הבעל באגן הים התיכון בתקופות קדומות, ואפשר היה לאחסן את מוצריהם – גרעיני חיטה, יין וצימוקים, שמן זית וזיתים כבושים, מעונה לעונה", הוא אומר. "לכן גידולים אלה ומיני המזון שהופקו מהם תפסו מקום מרכזי בכל היבטי התרבות, הטכנולוגיה, האמנות והפולקלור של האזור בימי קדם".
העלייה במעלה השביל שסומן בעזרת אבנים מקומיות אינה קשה, למרות שהיא במגמת עלייה. בדרך שווימר מצביע על אחת האבנים שעליה נחקקה רוזטה יפה. הנוף חושף את מרחבי גידול הכרמים של אז, שגם היום גדלים באותם עמקים שניצלו את ערוצי הנחלים להשקייה. בגת הדרומית, שנחפרה בשנות ה-60 אך כוסתה, ישנם שלושה בורות איגום של כשבעה קוב בסך הכל. אל הבורות זרם התירוש שניגר ממשטחי הדריכה שרוצפו באבנים ישרות ויפות, שלדברי שווימר נבזזו ונמצאות כיום בבתים ביפו או בעכו. מסביב לגת נראות מאות טרסות בערוצי הנחלים שלידן נבנו בתי חווה, שבהם גידלו את הענבים.
חוקרי היין נדרשו לשאלה: איזה יין ייצרו במדבר? אז עד לא מזמן לא ידעו, וגם זרעי הענבים שמצאו באשפה לא סיפרו דבר. אבל לפני שנתיים נסדקה האפלה בכל הנוגע לסוג היין הארץ-ישראלי. החוקרים חפרו מערה בגבעה ממול, ודניאל פוקס, חוקר זרעים עתיקים מאוניברסיטת בן גוריון, לקח דגימות זרעים שנמצאו באותה מערה.
ואז התברר, לאחר שהוציאו מידע גנטי מחמישה זרעי ענבים, ומתוך שניים מהם הצליחו לערוך מיפוי גנטי מושלם. "כל אחד מהם היה שייך לסוג אחר – יין אדום ויין לבן", הוא אומר, "והם מתוארכים ל-690 לספירה. לאחר מכן השוו את הזרעים הללו לענבים בנק הגנטי של ענבים בעולם והסתבר שהם מתאימים".
שם הענב האדום "שירוקי" ושמו של הלבן "דבוקי". שניהם שרדו עד היום במקומות שונים במזרח התיכון. היום ענבים כאלו מגודלים באזור הר חברון. בכל אופן, עד שיגיעו השירוקי והדבוקי לנגב בחזרה, יש בהר הנגב לא מעט זני ענבים משובחים שנהנים מהשמש המדברית החזקה ביום והצינה בלילה ומספקים חומר גלם מצוין לעשרות יקבים דרומיים שמייצרים יין מיוחד.
